1. מושב עין איילה הוא אגודה שיתופית המסווגת כמושב עובדים (להלן:
המערער). אין חולק, כי המערער היה חבר ב"תנובה", מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן:
המשיבה), החל משנת 1953, כפי שאין חולק שביום 13.3.66 קיבל המערער הודעה מן המשיבה ולפיה חברותו נפסקה בה, בשל הפרת חובת השיווק המאורגן. ואכן, בפנקס החברים במשיבה נמתח קו על שמו של המערער ותאריך קבלתו, ולצידו נרשם "ראה מכתב מיום 13.3.66". על רישום זה מופיעה חותמת ברית הפיקוח מיום 30.4.65 וחתימת המבקר מטעמה. עוד אין חולק, כי בתגובה למכתב האמור לא נקט המערער כל צעד על מנת לערער על הפסקת החברות. ההיפך הוא הנכון, בעקבות ההודעה, פתח המערער בסדרת התכתבויות עם המשיבה לשם פדיון מניות המשיבה שהיו ברשותו. אין חולק כי המניות נפדו. אין תמה בכך: המערער אינו חולק כי היה להחלטה בדבר הפסקת החברות על מה לסמוך, שכן חבריו הרפתנים החלו לשווק את תוצרת החלב שלהם לשטראוס, והפרו בכך את חובת השיווק המאורגן.
למרות האמור לעיל, בשנת 2007, פנה המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרת תיק שנפתח בקשר עם רכישת המשיבה על ידי חברת אייפקס, וטען כי חברותו לא הופסקה כדין, ומשכך, היה ונותר עד עצם היום הזה חבר במשיבה. בית המשפט הורה כי טענות אלה יתבררו על ידי רשם האגודות השיתופיות (להלן:
הרשם). הרשם מינה חוקר מיוחד, שהגיש דו"ח חקירה ביום 23.7.09. החוקר המיוחד הגיע למסקנה כי אין לקבל את טענת המערער לפיה מעולם לא חדל להיות חבר במשיבה, ולפיכך אין לתקן את פנקס החברים של המשיבה, ולכלול בו את המערער. המערער הגיש השגה על המלצה זו בפני המשיב, וזו נדחתה בהחלטה מיום 5.9.11.
מכאן הערעור.
תמצית טענות הצדדים
2. המערער טוען, כי לא התקיים כל הליך להוצאתו מן המשיבה, המתחייב על פי התקנון. הסמכות לנקוט צעד של סילוק מן המשיבה הייתה נתונה, על פי התקנון, למועצת המשיבה, ואילו המכתב משנת 1966 חתום בידי "פקיד" של סניף חיפה של המשיבה. מאחר שהמשיבה לא הציגה כל ראיה לקיומו של הליך כדין, מתחייבת המסקנה כי המכתב האמור בטל, שכן נכתב בלא סמכות, וממילא מתחייבת מסקנה נוספת, שהמערער מעולם לא הוצא מן המשיבה. אכן, הפרת חובת השיווק המאורגן היא עילה להוצאת חבר מן המשיבה, אולם אין היא יכולה להביא להפסקת החברות באופן אוטומטי. לו היה מתנהל הליך כדת וכדין, יתכן שהמערער היה מצליח לשכנע את המשיבה שלא "לענוש" אותו בשל הפרת חובת השיווק המאורגן על ידי "מספר רפתנים". בנוסף טוען המערער, כי אין לבסס כל מסקנה על פדיון המניות, שכן בין פדיון המניות לבין עצם החברות אין ולא כלום. לדברי ב"כ המערער, הציעו למערער את כסף פדיון המניות, והוא לא ראה כל סיבה שלא לקבלו. על פי הטענה, את ההתנהלות של המערער יש לפרש על רקע עובדת היות חבריו ניצולי שואה, שהתקשו להתאושש ממוראותיה והתרכזו בהישרדות. על כל אלה טוען המערער כי ההליך שהתנהל בפני החוקר המיוחד היה הליך פגום מיסודו, שכן מכתבי החוקר, בהם נתבקש ב"כ המערער להגיש את התייחסותו למסמכים שהמציאה המשיבה לעיונו מעולם לא התקבלו בידיו. לפיכך, משהחליט החוקר שלא להמתין עוד לתשובת ב"כ המערער, שכלל לא היה מודע לכך שזו נדרשת, וכתב את המלצותיו על יסוד טיעוני המשיבה בלבד, קיפח את זכות הטיעון של המערער, שהיא זכות יסוד.
3. ב"כ המשיבה טוען בתורו, כי הערעור הנדון אינו ערעור על הליך הפסקת חברותו של המערער במשיבה בשנת 1966, כי אם ערעור על החלטת הרשם. אין כל אפשרות לדעת היום כיצד התנהלו ההליכים לפני כחצי יובל, אולם בהינתן העובדה עליה אין חולק, כי המערער קיבל לידיו את פדיון מניותיו על פני תקופה שהתמשכה כשבע שנים, וניהל בקשר לכך התכתבות ענפה עם המשיבה, תוך שהוא מודע להפסקת חברותו בה, הרי שהדיון על טיב הליך הפסקת החברות הוא דיון בלתי רלוונטי וחסר נפקות. לטעמו, הפסיקה אליה הפנה ב"כ המערער עוסקת כולה במקרים בהם לא היה המושב מודע לכך שחברותו הופסקה, בעוד שבענייננו לא רק שהמערער היה מודע כי אם הסכין להפסקת החברות ואף קיבל זכויות על פיה, הן במובן של פדיון המניות והן במובן של השתחררות מחובת השיווק המאורגן. בכל הנוגע להליך שהתנהל בפני החוקר המיוחד טען ב"כ המשיבה, כי אין לטענת ב"כ המערער יסוד, שכן נעלה מכל ספק שפניות החוקר התקבלו אצלו, ומכל מקום, בדיון שהתנהל בפני הרשם, בהשגה שהגיש המערער על המלצות החוקר המיוחד, ויתר ב"כ המערער על כל טענה בעניין זה, והסכים לחזור בו מבקשתו להחזרת החומר לחוקר (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.10, נספח 22 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה).
דיון
4. אסיר תחילה מעל הפרק את הטענות הנוגעות להתנהלותו של החוקר המיוחד. לא הייתה כל הצדקה להעלאת טענות אלה בערעור שלפניי, משהסכים ב"כ המערער שלא להחזיר את הדיון לחוקר, ולנהל את הליך ההשגה בפני הרשם על יסוד ממצאיו. לא ניתן להסכים לכך, ולטעון בעת ובעונה אחת כנגד תקפות ההליך שהתנהל בפני החוקר. נראה כי ב"כ המערער עצמו מבין זאת, שכן בעיקרי הטיעון מטעמו נאמר, כי
"התנהלותו הפסולה של החוקר המיוחד היא הפחות חשובה לעניינו של הערעור דידן, שכן כבוד הרשם דן גם בטענותיו של המושב לגופן, לאחר שהחליט בהסכמת הצדדים לא להחזיר את העניין לדיון בפני החוקר המיוחד אלא לדון במחלוקת לגופה" (סעיף 8 לעיקרי הטיעון). בנוסף, וכפי שקבע הרשם בהחלטתו, טענות המערער בעניין זה נטענו כטענות בעלמא, ללא כל ביסוס, בעוד שהמשיבה הציגה מסמכים המבססים את טענתה לפיה ניתנה גם ניתנה למערער זכות טיעון ולא קופחה כל זכות דיונית אחרת. לא נמצאה לי סיבה כלשהי להתערב במסקנותיו של הרשם בעניין זה, ולא למותר להפנות להעתק אישורי משלוח בדואר רשום של שני מכתבים מטעם המשיבה לב"כ המערער, להם צורפו המסמכים הרלוונטיים להליך אשר אותרו על ידי המשיבה בארכיוניה (נספחים 10 ו- 11 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). לא נטען בפניי כי המכתבים מוענו לכתובת שגויה, ואין כל סיבה להניח, כי לא הגיעו לתעודתם. נראה, אם כן, שהמערער - משיקוליו הוא - בחר שלא למצות את זכויותיו.
5. ועתה לגופו של עניין. נזכיר, תחילה, את מסגרת ההתערבות של בית משפט זה בהחלטותיו של הרשם. הלכה פסוקה היא, כי התערבות בהחלטותיו תהיה רק כאשר המדובר ב
"טעות משפטית מהותית ושורת הדין והצדק מחייבת את התערבות בית המשפט" (בג"צ 861/07
קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות, מיום 8.12.10). ובכל הנוגע לממצאי עובדה שקבע הרשם והחוקר מטעמו, היקף הביקורת השיפוטית מצומצם אף יותר מהיקף ההתערבות בשיקול הדעת שלו. כלל הוא כי אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאי עובדה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בערעור מנהלי על החלטת הרשם, שניתנה בתחום המקצועי עליו הוא מופקד (עמ"נ (י-ם) 501/08
"קטיף" מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של הפועל המזרחי בע"מ נ' דהרי, מיום 14.8.08). אקדים ואומר, כי לא מצאתי כל טעות בהחלטתו של הרשם, ודאי לא טעות מן הסוג המחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור.
6. הטענה כי לא התקיים הליך תקין להפסקת חברותו של המערער במשיבה אינה יכולה להישמע. המערער מושתק מלטעון טענה זו, משסבר וקיבל אותה, ופעל על פיה. בצדק טוענת המשיבה, כי לא ניתן לברר היום את מלוא העובדות הכרוכות בהליך הפסקת החברות. לא מצאתי כי טענה זו מהווה שינוי חזית, כפי שטען ב"כ המערער. המשיבה טענה מפורשות בפני הרשם, כי נגרם לה נזק ראייתי בשל חלוף הזמן (ראו סעיף 26 להחלטת הרשם). מכל מקום, העובדות שהתבררו מלמדות כי חברותו של המערער הופסקה וההחלטה על כך הודעה לו בזמן אמת. מהמלצות החוקר עולה, כי כבר בישיבת מזכירות מרכז תנובה מיום 2.9.59 הוחלט כי
"על הנהלת תנובה חיפה להפסיק מיד מתן מכתבי ערבות עבור בצת ועין איילה. במקרה והמושבים הנ"ל לא יפסיקו עד 1.10.59 שיווק חלב מתוצרתם מחוץ ל"תנובה", על הנהלת תנובה להפסיק כל שיווק תוצרת של שני המושבים בתאריך הנ"ל". הנה כי כן, התנהלותו של המערער הובאה לתשומת ליבה של הנהלת המשיבה, שנים בטרם הוחלט על הפסקת החברות, ומכאן שאין המדובר בהחלטה "מקומית" של פקיד בסניף חיפה, ודאי לא של "מחלקת תה", כפי שהתבטא ב"כ המערער. כך גם נאמר במכתב מיום 13.3.1966:
"בתקנות תנובה .... נקבע, כי החברות של חבר ב"תנובה" פוסקת: אם החבר ימכור את תוצרתו או חלק הימנה בניגוד להוראות האגודה. מאחר שמושבכם התקשר עם מחלבה פרטית והפסיק את שיווק החלב באמצעות תנובה, הרי בזה הפסיק המושב שלכם את חברותו ב"תנובה" וחדל להיות חבר בה" (נספח י"ב לערעור).
כאמור, המערער אינו חולק על האמור בהחלטה ובמכתב, וכבר בפרוטוקול הדיון שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב נרשם מפי בא כוחו כי
"אין מחלוקת עובדתית שבשנת 1966 חלק מרפתני מושב עין איילה החליטו לשווק את החלב שבבעלותם למחלבות שטראוס" (מוצג 7 לתיק המוצגים מטעם המשיבה).
7. ואכן, בתגובה להודעה בדבר הפסקת החברות, פנה המערער למשיבה במכתב מיום 27.9.66, ובו נאמר:
"מאחר ש
הוצאתם את מושבנו ... משיווק באמצעות תנובה בע"מ, הננו רואים עצמנו כ
זכאים לקבל חזרה את מניות תנובה בע"מ, שהצטברו במשך שנים (1950 - 1.4.66) שיווק של התוצרת של אגודתנו באמצעותכם" (סעיף 49 להחלטת הרשם). המושב נענה במכתב מיום 10.10.66, והופנה להוראת התקנון אשר לפיה פרעון המניות יתחיל שנתיים לאחר גמר שנת החשבונות בה הפסיק המושב לשווק. המערער אכן שב ופנה למשיבה בעבור שנתיים, בהסתמך על המכתב האמור. המשיבה ענתה במכתב בו דרשה מן המושב להשיב לה, כתנאי לפדיון המניות, את תעודות המניה שהונפקו לו. ואכן, עובר לקבלת דמי הפדיון, חתם המערער ביום 11.19.68 על טופס פרישה מן המשיבה, המכיל גם הצהרה לגבי חלק מתעודות המניות שאבדו לו. הטופס נחתם בחותמת המערער ובחתימת שני מורשי חתימה, הופנה למרכז תנובה, והוא פותח במילים אלה:
"הואיל וביום ...
פרשנו מאגודתכם וחדלנו להיות חברים אצלכם במובן פקודת האגודות השיתופיות ..." (דו"ח החוקר, סעיף 7). אין חולק, כי החל מאותו מועד, ובמשך 7 שנים, קיבל המערער מדי שנה המחאה מן המשיבה בגין דמי פדיון המניות, בצירוף מכתב נלווה המסביר את התשלום, עד להשלמת הפדיון. הנה כי כן, גם בשנת 1966 וגם שנתיים לאחר מכן, בשנת 1968, מודה המערער מפורשות כי קיבל את ההודעה על הוצאתו מן המשיבה וכי הוא מסכים לה. במשך שבע שנים הוסיף וקיבל תזכורות על הפסקת החברות, בדמות שיק מן המשיבה. בנסיבות אלה, בצדק קבע הרשם, כי לו סבר המערער שהוצאתו נעשתה בניגוד לדין ולתקנון, היה נוקט פעולה לשם ביטול החלטה זו. והנה, לא רק שלא ננקטה מצידו כל פעולה לביטול ההחלטה במשך למעלה מארבעים שנה, אלא שהוא עמד על זכותו התקנונית לקבל לידיו את דמי פדיון המניות, ותשלומים אלה המשיכו להתקבל שנה אחר שנה, עד שהסתיים פרעונן. בנסיבות אלה, יש להעמיד את המערער כמי שהסכים לכך שהוצאתו מן המשיבה הייתה כדין, ומכל מקום עומדת למשיבה טענת התיישנות. כך, למשל, נאמר בע"א 84/64
בית חנניה מושב עובדים להתיישבות נ' פרידמן (פ"ד יח(3), 20)
"הימנעות מנקיטת צעדים או פעולות, אשר הדבר היה מחוייב המציאות תוך ידיעת מצב הדברים, עשויה להתפרש כהודאה שבשתיקה או כקבלת הדין המונעת מהצד הנוגע בדבר לטעון כעבור זמן את ההיפך מזה".
8. ב"כ המערער ביקש לסמוך את טענותיו על פסקי דין שונים, מהם ביקש ללמוד כי מקום שהליך הפסקת החברות היה הליך בטל, משום פגמים שנפלו בו, אין קמה למשיבה טענת התיישנות. אלא שעיון בפסקי דין אלה מלמד, כי אין הם יכולים לסייע למערער. כך, למשל, בעמ"נ (ירושלים) 312/05
חצב - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' (מיום 13.2.06), קבע בית המשפט כי על אף שהמערער הודיע כי ברצונו לערער על ההחלטה להפסיק את חברותו במשיבה, ועל אף שיכול היה להבין כי יזומן להשמיע את טענותיו בעל פה בפני מועצת תנובה, הרי שלא זומן, ומן הראיות עלה כי המועצה כלל לא הייתה מודעת לכך שהמערער הודיע על רצונו לערער ולכך שלא זומן לדיון, ועוד נקבע כי ההודעה על ההחלטה להוציא את המערער מן המשיבה נשלחה בדואר רגיל ולא הומצאה בדרך שניתן לוודא את קבלתה. על כל אלה לא למותר להעיר, כי המשיבה ערערה על פסק הדין האמור (בר"מ 2374/06), ובהסכמת הצדדים, לנוכח המלצת בית המשפט העליון, בוטל פסק הדין (וראו גם עמ"נ 32481-03-10
ניר עקיבא מושב עובדים נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, מיום 6.7.2010). גם בפסק הדין בעמ"נ (ירושלים) 342/06
קרן אהרונסון בע"מ ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות (מיום 5.8.08) לא מצאתי סיוע לטענות המערער. העובדות המוסכמות שעמדו ביסוד פסק הדין היו כי לאיש מחברי האגודה שהוצאו מן החברות שם, לא נמסרה הודעה כלשהי בדבר הפסקת החברות. בנסיבות אלה, אין תמה כי אף המשיבה הסכימה שלא החל מרוץ ההתיישנות, שהרי לא היה מועד ממנו ניתן היה למנות את התקופה. פסק דין נוסף אליו הפנה ב"כ המערער בטיעוניו הוא עמ"נ 347/05, 212/07
ישע - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ ושחר - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (מיום 11.8.10). עיון בו מעלה, כי הוא תומך בעמדת המשיבה דווקא. כך נאמר בו:
"תחילה יש לדון בטענת תנובה לפיה דין הערעורים להידחות בגין התיישנות ושיהוי.
ככל שייקבע כי מי מהמערערים קיבל בזמן אמת את מכתבי תנובה הנ"ל בדבר הפסקת חברותו באגודה, או למד על הפסקת חברותו באופן אחר, אך בחר שלא לפעול בנידון עד שהפכה החברות לבעלת ערך כלכלי רב, הרי שדין טענותיו, אף אם יש בהן ממש, להידחות מחמת העלאתן באיחור של שנים רבות".
וכפי שכבר ראינו, המערער קיבל את מכתבה של המשיבה בזמן אמת, התכתב עם המשיבה בעניין פדיון המניות כפועל יוצא מהפסקת חברותו בה, ואף חתם על טופס פרישה מן האגודה. המערער הציג, אפוא, בהתנהגותו, מצג ברור של ויתור מצידו על הזכות שהייתה לו לתקוף את הליך הוצאתו מן המשיבה ואת ההחלטה לגופה (ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433). משכאלה הם פני הדברים, אין המערער רשאי עתה, בעבור שנים כה רבות, להעמיד בספק את תקינות ההליך שהביא להוצאתו מן המשיבה, לאחר שבזמן אמת "
קיבלו חברי המושב עליהם, באורח מכמיר לב, את דין הגירוש" כאמור בסעיף 62 להודעת הערעור, ובלשון עניינית יותר, הסכינו עם ההחלטה. בצדק, אפוא, טוענת המשיבה, כי לא רק שהמערער זנח, בהתנהגותו, את זכות התביעה שהייתה לו, אלא שהיא עצמה שינתה את מצבה לרעה. לו היה המערער תוקף את ההחלטה בזמן אמת, יכולה הייתה המשיבה להעיד עדים ולהציג ראיות באשר להליכי הפסקת החברות, ולו היה מתברר כי אכן נפל פגם כלשהו בהליכים אלה, ניתן היה לתקנו. כך גם יכולה הייתה, לחילופין, לאכוף על המערער את חובת השיווק המאורגן, ולגרום לכך שמלוא התוצרת החקלאית של המערער תשווק באמצעותה, כמתחייב מן החברות בה, ובניגוד לעובדה - עליה אין חולק - שהמערער הפר חובה זו. עובדות אלה יש בהן כדי להקים טענת שיהוי גם בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, כעולה מע"א 6805/99 הנ"ל. ודאי וודאי כך, כאשר התביעה הוגשה בחלוף למעלה מ- 40 שנה, ולמעלה מ- 30 שנה מתום תקופת ההתיישנות.
9. כאן המקום להעיר, כי נראה בעיני שמוטב היה כי הטענה בדבר היות בני המושב המערער ניצולי שואה, לא תטען. ב"כ המערער נשען על עובדה זו כדי לנסות ולשכנע, כי בני המושב לא ידעו את אשר הם עושים, ולא נתנו ליבם לנפקות של הוצאתם מן המשיבה. טענה זו עושה עוול לבני המושב, שידעו לקומם עצמם מן ההריסות, להקים מושב חקלאי ולשקול שיקולים עסקיים שהתאימו לצרכיהם באותה תקופה. העובדה שלימים נמכרה המשיבה לאייפקס, והתברר, בדיעבד, כי יתכן וההתנערות מחובת השיווק המאורגן הייתה מקח טעות, שכן ערך המניות של חברי תנובה עלה, אין בה כדי להשליך על הבחירות הרציונאליות שעשו בני המושב המערער בזמן אמת.
10. אשר לטענה לפיה אין ללמוד מפדיון המניות דבר, יש לומר כי המערער טען דבר והיפוכו בהיבט העובדתי של סוגיה זו. בעוד שבכתב הטענות שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נכתב מפורשות כי
"מושב עין אילה לא קיבל מתנובה מעולם כל כספים כאמור, עובדה המחזקת את טענת המושב לפיה חברותו בתנובה לא הופסקה" (סעיף 29 לכתב הטענות, נספח א' להודעת הערעור), טען בפני הרשם כי דמי הפדיון שקיבל עבור המניות היו בערכים נומינאליים ולא ריאליים, ולבסוף טען כי לשאלת פדיון המניות אין כל רלוונטיות לסוגיית הפסקת החברות (סעיפים 87-90 להודעת הערעור).